ב-17 ביוני 1948, באונייה סן ג'ורג'ו, בדרכה לקורס מדריכי חו"ל בישראל, כותבת דבורה, והיא בת שמונה-עשרה, לידידה קיטו: "בפרידה בנמל אמרת לי שאני נערה פוליטית. עד עכשיו - ואנו מתקרבים לקו המשווה - איני יודעת אם התכוונת להחמיא לי או להיפך. אני ציפיתי לתואר אחר: אידיאליסטית או אידיאולוגית". ובהמשך: "קיטו אני אינני נסיכה, אני רוצה ללמוד להיות פרולטרית. אל תגזול ממני את התענוג הזה."

בקוראנו היום את המילים הללו שנוסחו אז, ואת שיחזור הזיכרונות מלפני יותר ממחצית המאה, אנו תופסים, מבינים ומתמלאים פליאה מהמקום המרכזי של האידיאל בחייה של דבורה, או דורה, כפי שנקראה אז, בילדותה בבואנוס איירס של שנות ה-40', ובחיי כל החבורה של בוגרי השומר הצעיר של אותם הימים שם. האידיאל היה מנוע אדיר שעיצב את זיקתם ומהלך חייהם של חברי הקבוצה וכולם הגשימו אותו, גם אם לא נשארו בארץ או בקיבוץ. מפני שהחותם האידיאולוגי ההוא, שהתגבש בארבע-חמש שנות נעורים בלבד, יצר ריקמה פנימית של DNA ייחודי אצל כל החבורה. בכל מקום בו הם יושבים, הם נושאים את המוטציה הזו, מקרינים אותה על סביבתם ומורישים אותה לילדיהם. כי עוצמת החוויה ההיא הייתה כל כך גדולה שהיא מהדהדת בקרבם בצורות שונות כבר כמה עשרות שנים, ולא מרפה.

זוהי עדות לירית לתהליך עיצוב אישיותו של דור מיוחד שהחובות שלהם כחברי תנועה לא סטו מקו האור שהטיל הזרקור של האידיאל ההוא עד שאפילו התשוקות הנחבאות, הטבעיות כל כך לגיל הנעורים הודחקו, כאילו אינן קיימות, מפני שההודאה בקיומן הייתה כמו בגידה באידיאל.

כל חלקי הספר: הזיכרונות, הסיפורים והמכתבים מהווים ביחד תעודה חשובה, בעלת ערך ספרותי-ביוגרפי-היסטורי של חיי נוער יהודי-ישראלי בארץ ובגולה, בשנה הראשונה והמעצבת של מדינת ישראל.



דבורה שכנר, ילידת ארגנטינה, חברת קיבוץ גזית שבגליל התחתון, היא היסטוריונית ומחנכת. ספרה אוויטה - ביוגרפיה של אווה פרון יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1984 .